שבוע שעבר ראיתי  זוג זקנים הולכים ברחובות תל אביב, הזקן שיערו מלא, גופו בריא וזקוף, האשה כפופה, כפופה מהמתניים, פניה אל הקרקע, שניהם הולכים בהליכה נמרצת. שאלתי את עצמי, מעניין מה כופף את האשה הזו? מה עבר עליה בחייה שכופף את גבה בצורה כל כך משמעותית ושונה ממצבה הטבעי הבריא?
אשה – גב – סיפור חיים.
בתחילת דרכי טיפלתי בעולה חדשה מחבר העמים, נסטיה שמה, בת תשעים ושש, אשה יפיפייה גם בגבורותיה, הייתה מקפידה להתאפר ולהתגנדר, לכבודי או לכבוד עוד יום שהאיר עליה, טיפלתי בה בבית האבות בו התגוררה.
כשפגשתי אותה לראשונה הייתה זקופה, גאה, הולכת בביטחה ברחבי הגן של בית האבות, צוחקת ומדברת עם חברותיה לבית האבות. כעבור מספר חודשים היא נפלה בדירתה וכעבור מספר שבועות נפלה שוב, נפילות קשות, ללא שברים אך עם חבלות וזקיפות הקומה הלכה לה ונסטיה התחילה להסתובב כפופה, כפופה מהמותן ויציאותיה מחדרה הלכו והתמעטו. אני פירשתי את כפיפות הקומה הפתאומית שלה כפחד מנפילה נוספת, אז היא מתכופפת לקצר את הדרך לקרקע, שהנפילה לא תהיה כל כך ארוכה וכואבת, ליפול מגובה נמוך.
אבל מה עם אותה אישה זקנה ברחוב, האם גם היא מקצרת את דרכה או ימיה לקרקע? האם גם עליה עברה טראומה או שהחיים כופפו אותה, אותה ולא את בן זוגה זקוף הגו והקומה. והניגוד בין אותה כפיפות קומה להליכה הנמרצת ביקש הוסיף רובד נוסף לסיפור שגופה סיפר.
בשיטת רוזן בה אני מטפל יש ראייה מאוד מורכבת, עדינה ומיוחדת של הגוף האנושי, הגוף כמספר סיפור. עוד עם הכניסה לחדר הטיפולים, עוד לפני שנאמרה המילה הראשונה, מגע היד הראשון, הגוף מספר סיפור.
כל איבר בפני עצמו אך גם מהגוף השלם עולה אמירה ברורה ומוחשית המגדירה ומספרת: מי אני.
כל חוויה, כל מאורע, כל טראומה, כל הכרה, כל רגש מקבל ביטוי בגוף, לעיתים כטבעו של רגש הוא בא לידי ביטוי, משתחרר וחוזר למעגל האנרגטי של היקום אך לעיתים הוא נחתם, נחתם בגופנו ומעצב אותו, כאילו מקפיא את הרגע או הרגעים של אותה חוויה מעצבת, מקפיא אותה ויוצק הכרה, תפיסה ועמידה חדשה שלנו אל מול החיים. בשיטת רוזן לפיזיולוגיה של השריר יש שם ותוכן: יש את שרירי הציות בצידי הירכיים שמתכווצים שאנחנו נמתחים לדום, יש את שרירי המכסה מעל עצם הבריח שמהווים מכסה אחרון לרגשותינו בטרם יקבלו ביטוי, יש את השרירים שעוטפים את השכמה שמאפשרים לנו "להגיע" לאנשים מעבר למוטת זרוענו ועוד, לכל שריר יש שם.
אך מה קורה שהמצב מתהפך שהכיווץ הרגעי הופך לקבוע? ששריר משוחרר בעל תנועה מלאה, חיונית ובריאה נשאר מכווץ, תקוע ומוגבל? במצב כזה אנחנו הופכים להיות עבדים לגופנו, עבדים לתפיסותינו, להכרותינו, לחוויות המעצבות אותנו. עבדים כי כבר אין לנו חופש בחירה, אותו רגש נעלם, אותה הכרה, אותה טראומה שחתומה בגופנו מגבילה את חופש הבחירה שלנו, את התנועה שלנו ואת הנשימה שלנו.
אותו ילד שנאלץ כצב לגדל פיזית שריון על גבו להכניס את ראשו בבית או בגן עד יעבור זעם, גדל להיות מבוגר עם אותו מנגנון רגשי ואותו מבנה פיזי של הגב כשריון של צב, למרות שהיום הוא כבר אבא ומנכ"ל בחברה גדולה. בגוף שלו, בנפש שלו, בהכרה שלו הוא עדיין ילד שצריך את שריון הצב שלו להסתתר בו עד יעבור זעם. ועולם התגובות שלו מוגבל, חופש הבחירה שלו מוגבל והחיות והחיוניות שלו מוגבלת. הוא כלוא בגוף שלו.
אז מה עושים? איך יוצאים מעבדות לחירות?
בשיטת רוזן התנועה התרפויטית מתחילה בגוף. מריון רוזן, פיזיותרפיסטית במקצועה שמה לב שמטופליה שבים וחוזרים אליה עם אותן בעיות. מטופל עם כאב בברך מגיע לטיפול בפיזיותרפיה, בעקבות הטיפול הכאב חולף הולך לו אך כעבור חצי שנה, שנה, שלוש שנים המטופל חוזר עם שוב עם כאבים בברך. דבר דומה קורה לנו אחרי מסאז': נכנסים תפוסים, יוצאים משוחררים וחיוניים ואחרי זמן מה שוב מרגישים תפוסים "אוי, כמה אני צריך מסאז' טוב".
מריון בתבונתה כי רבה הבינה שמשהו אחר עומד מאחורי אותם כאבים, פתולוגיות, שרירים תפוסים, למשהו הזה קוראים גוף – נפש.
מאחורי כל שריר תפוס מאחורי כל תנועה, מאחורי היציבה שלנו, הדרך בה אנחנו מחזיקים את הראש, הכתפיים, הידיים, צורת הגב שלנו, הרגליים ואפילו הפנים (למי ששאל/ה את עצמה למה הסנטר שלי ככה?) עומדים כל חוויות החיים שלנו, כל עולם הרגשות שלנו והתפיסות ההכרתיות שלנו. ומניסיוני כמטפל זה לא נגמר רק במערכת השלד והשרירים אלא ממשיך לאיברים הפנימיים, למערכת הדם ולכל מערכת אחרת בגוף.
דלתות רבות יש לנפש וסוגי טיפולים ומטפלים כחול אשר על שפת הים. האיכות של שיטת רוזן הוא בניטרליות שלה, במפגש הלא מניפולטיבי, הקשוב, הרך, האמפטי. בשפה הבראשתית אותה היא דוברת אם במגע אם במילה.
דוגמה טובה לכך היא תפיסת הנשימה בשיטת רוזן. תתבוננו בתינוק שרק נולד, הוא נושם מכף רגל ועד ראש, כל הגוף שלו נושם איתו, שריריו רפויים, חיוניים מאפשרים נשימה מלאה בכל הגוף, ככה כולנו נולדנו. ועכשיו קחו דקה להתבונן במבוגרים אחרים, איך הם נושמים? קצר? ארוך? חנוק? מלא? לבטן? לחזה? לנשימה יש מקום חשוב מאוד בתפיסה הטיפולית ברוזן אך לא ממקום מאלף ומאולץ כמו בשיטות טיפוליות אחרות  (בחלקן גם אני מטפל) אלא במפגש, במגע עם מקור הבעיה, עם השריר המכווץ שמונע נשימה מלאה וזרימת דם מלאה.
עבודה עם הגוף במגע ממקום של הקשבה, חמלה ורגישות יוצרת מפגש, מפגש מאפשר, מפגש מעורר, מפגש משקף שמזכיר לגוף שאפשר גם אחרת, שאפשר לכאן ואפשר גם לכאן, שפעם הייתה בי חיוניות אחרת ועם התחושה הזו, עם הזיכרון הזה מתעוררת נשימה חדשה, נשימה חדשה במחוזות חדשים, נשימה שמתאפשרת ומאפשרת.
עם המגע והנשימה הטבעית והמחודשת משתחררים מהתת מודע למודע אותם זכרונות, רגשות, חוויות וקולות שהיו אחודים בשריר ותנועתו. וכך במעגל של תחושה ורגש חוזרת אותה חיוניות ראשונית, אותה חירות עימה באנו לעולם.

חג חירות שמח

י.י.ה